היא התיישבה על הספה ואמרה:
ההבנה שאנחנו הרבה יותר מורכבים ממה שאנחנו מרשים לעצמנו להיות, מכה בי לפעמים בתוך המקומות שהלב לא מצליח לדבר עם הראש.
ההכרה במי שאני, לא מסתדרת לי לפעמים עם מי שאני חושבת שאני צריכה להיות.
ומה שאני רוצה להיות לא בא לי טוב עם מה שאולי הגדיר אותי עד עכשיו…
כן, אמרתי. הקונפליקט הפנימי הזה יכול לקרוע את גבולות ההכרה של מי שאנחנו בפני עצמנו.
אז מי את? שאלתי
היא המשיכה ואמרה: אני מופתעת לראות שהעולמות שמעסיקים ומרתקים אותי, ישובים על הצד "הלא נכון של הדף" – בעיני עצמי.
יש דבר כזה הצד הנכון? שאלתי.
חייכה והמשיכה: היכולת להבין שאנחנו רצף של חלקים שצריך לשלב אותם נכון, והניסיון להסביר לי את עצמי, כאילו מרטש את קירות הבית התודעתי שמחזיק את הזהות שלי. אבל היא רוצה לצאת.
המשכתי אני: אנחנו מתנגדים. אבל בסוף אנחנו מתפקדים טוב יותר עם האמת מאשר בלעדיה. אנחנו ממעיטים בערך של עצמנו ומשקיעים אנרגיה מיותרת בהגנה על עצמנו מפני אמיתות שאנו פוחדים שיהרגו אותנו. שבעצם הן אלו בדיוק האמיתות שיחזקו אותנו ויעשו אותנו לשלמים יותר.
היא יצאה עדיין מהורהרת. אבל שלמה ומחייכת יותר.
