היא לקחת את הקפה והלכה להתיישב בשולחן הכי רחוק מהבר, אבל הכי קרוב לחלון.
בחוץ ירד גשום וצליל הטיפות על הגג איפשר לה לנשום רגע כאילו שקצב הטיפות מאט לה את קצב הלב בכמה פעימות ומייצר מרווח של שקט. למרות שהיה גשום עדיין אפשר היה לראות את קו האופק של הגינה שהיתה מלאה ברקפות מכל הצבעים והגדלים כמו גינה של מישהו מלא אהבה בלב.
בדירת סטודיו שלה בתל אביב, אין גינה, גם שלושת העציצים שעל החלון במטבח, בדרך כלל במצב נבול, כי היא תמיד שוכחת להשקות אותם, אפילו שכל פעם היא אומרת לעצמה שפעם היא תטפל בהם ולא תשכח להזיז אותם לצד של האור. בסוף הם תמיד מתים. הכי ארוך שהיא הצליחה להתמיד זה 3 חודשים.
עוד פעם הוא עזב את הבית. זה שוב נגמר בצעקות. הוא לקח תיק קטן, הכניס לתוכו 2 סוודרים, טריקו אחד, את הג'ינס של היציאות, כמה תחתונים וגרביים ואת מברשת השיניים. וכשהוא לוקח את מברשת השיניים היא יודעת שהפעם זה סופי. ככה זה היה גם עם עומר. גם עם יאיר.
ומה בסך הכל היא רצתה? שהיא יבין שכל מה שהיא צריכה ממנו זה כמה דקות של שתיקה דווקא כשהכל כל כך רועש מבחוץ.
"רונית, אני התקשרתי 4 פעמים ברציפות, שלחתי לך סמס וכתבתי שאני חייב שתעני לי עכשיו, ואת לא ענית. שעתיים מאז שהחיצים על ההודעה הפכו לכחול עד שמצאת את הזמן לענות לי שאת באמצע משהו דחוף ותכף תחזרי. הייתי בטוח שאת סוגרת את עסקת המאה, או שאת בבית חולים עם אמא שלך… אבל לשבת בפגישה בראשון לציון שזה 20 קילומטר מהמשרד שלך בשעה 1430 בצהריים ולראות אותך יוצאת מהבניין שממול ביחד איתו, פשוט השאיר אותי בלי אוויר וברגע אחד הבנתי שזה לא בשבילי וכל מה שתגידי ממש כבר לא משנה לי. אני אפילו לא רוצה לדעת למה ומה עשית שם דווקא איתו".
באמת, מה הוא רצה שאני אגיד לו, היא אמרה לעצמה בלב. איך מפילים על מישהו שהכרת לפני 3 חודשים את כל השריטות וערמות הזבל שאספת כל החיים, איך מסבירים לו למה לא סיפרת עד עכשיו. ואיך מתחילים להצמיח את הנשמה אחרי כל כך הרבה בצורת ושיממון בלב אחד.
הכי ארוך שהיא הצליחה להתמיד זה 3 חודשים. לא יותר. עכשיו הכל במצב נבול.
