הבושה פתחה את הארון, זורקת בחוסר סבלנות עוד ועוד שמלות על מיטה. מחפשת את השמלה המדויקת שתוכל ללבוש כדי לדפוק כניסה.
אדום זה זנותי מידי, הכחולה משדרת חוסר מחשבה, הוורודה יותר מידי שקוף שהיא באה לעשות סצנה…
בסוף הוציאה את שמלת הזהב עם כפתיות הספגטי, את עקבי הסטליטו ותיק הקלאצ' הקטן שהספיק בדיוק כדי להכניס את המפתחות הסיגריות וכרטיס אשראי אחד, רק כדי לשלם על החדר במלון.
השעה כבר 22:57 יש לאשמה בדיוק 3 דקות כדי לארגן את החדר לפני שהיא תגיע. היא אף פעם לא מאחרת היא תמיד מגיעה בדיוק על הדקה.
השמפניה כבר פתוחה, שתי כוסות גבוהות על רגל דקה דקה על קצה השולחן, תותים קרים בשוקולד לא לשכוח להניח על שולחן הבר…
את כל הכריות שהיו על הספה, אשמה סידר בפינות החדר רק למקרה שיוטחו בחלל ניצוצות של זיכרונות כואבים מיחסים קודמים שנגמרו תמיד בטריקת דלת שלא השאירו מקום לשאלות או ספקות של הבוקר שאחרי. זיכרונות שהשאירו אותו מרוקן.
בפנים בלב הוא כבר ידע שהלילה הם עומדים לשבור את מחסום הבושה ולהרשות לעצמם להשתלח על כל פנטזיה אפשרית, אם היא רק תאפשר לו לעשות עוד צעד אחד משחרר של שכחה עצמית ולהרגיש שהכל מותר גם בלי לתת אחר כך דין וחשבון.
לא. אין לו כוונה להמשיך להתעסק בזה מחר בבוקר.
הם אפילו סיכמנו כבר על ”safe word” רק למידת הצורך כדי שאם רק לרגע, אחד מהם ירגיש שהם גולשים מעבר לגבולות. כך הם החליטו, אף על פי שלשניהם זה ברור שלא צריך מילת ביטחון, הרי הם תמיד יכולים לחזור להגדרות הסדורות.
ב"כנות" היה להם קשה לבחור כמילת הביטחון, משהו הרגיש שם מלוכלך מידי…
מבוכה כבר סיימה להכין את ארוחת הערב. היא ממתינה לאשמה שיחזור מהעבודה.
היא כבר רגילה לאי התאמה שלו לסיטאציות החברתיות "המקובלות", אז ממתינה עוד קצת, למרות שהאוכל כבר קר על השולחן.
יושבת ומחכה לו שיגיע, בזמן שאין לה שום מושג שבושה זוממת להישאר איתו עד הבוקר.
אין לה מושג שהם ביחסים. היא לא מנחשת שבלילה היא תיקרע מעליו כל גבול של אנושיות או צניעות ותשאיר אותו מרוקן ותשוש כדי להגן על המעט שהוא עוד יודע להסביר לעצמו.
הוא מאחר. מבוכה פותחת את בקבוק השרדונה לבדה. זה היה אחרי הכוס השלישית שהיא הבינה שבעצם היא משועממת ממנו. כבר אין בה סבלנות או רצון לרגשות שלא מקדמים אותה למקום חדש.
*כותבת למגירה ולפעמים משחררת. אוצרת רגעים. מלבישה את התמונות במילים.
