הוא צעק באמצע הרחוב. הוא ישב ליד שולחן קטן של 80X80 ,שולחן מתנדנד בצבע מנגו כאילו זאת בסטה באמצע שוק. אף שולחן או דוכן אחר לא היה שם, איריס גם לא זוכרת שראתה אותו שם לפני כן, אבל הוא נראה כאילו הוא שם כל בוקר כבר שנים.
איזה מפתח? אני לא צריכה שום מפתח, בטח לא היום כשאני בדרך לסגור מאחורי דלת של שנים.
היא התכוונה לפנות שמאלה לכיוון השדרה, אבל כאילו שלא ששלטה בצעדים של עצמה, ופנתה ימינה, חצתה את הכביש ונעמדה בקצה השולחן של מוכר המפתחות.
על השולחן שלו היה רק מפתח אחד, לא גדול ולא קטן, מפתח כמו של מנעול של פעם שקונים בשוק הפשפשים. מפתח שאיבד את הדלת שלו.
הוא הסתכל עליה ולא אמר מילה.
טוב פאדיחה עכשיו, מה עושים עם העיניים הירוקות האלו ומפתח שאני בכלל לא צריכה? אבל חייבת שהוא יהיה שלי.
"אני צריכה את המפתח הזה" היא אמרה,
"בשביל מה? מה את צריכה לפתוח?"
"אני לא יודעת עדיין, אבל אני מוכנה להיכנס להיות אורחת לכמה ימים ולצאת בחזרה חכמה יותר"
"זה משפט של קוסמים בכלל… ואנחנו בשנת 2020 באמצע דיזנגוף. התחפפת?"
"יש מצב. אבל אני רוצה".
הוא הסתכל עליה לא בטוח מי שרוט יותר, היא שמדברת על קסמים וחדרים נסתרים, או הוא שמחפש את מי שתראה אותו עמוק פנימה .
"בסדר קחי. הוא שלך" והמשיך לשבת בלי לזוז, רצה לראות אם היא תיקח את המפתח בעצמה, או תמתין שייתן לה אותו.
למה הוא מחכה? ולמה הוא מסתכל לי לתוך הנשמה ולא ממצמץ בכלל, מה הוא רוצה ממני? הוא בטוח רוצה משהו, כי תמיד הם רוצים ממני משהו.
אפילו שהיא רגילה שרוצים, הוא רק רצה שתיקח מה שבא לה. רצה שתעשה בו כשפים.
*בהשראת השיר דלת הקסמים.
