השיבושים הכי גדולים שלנו לפעמים מגיעים ממקום לא ברור מאליו בכלל. אני רוצה להציע זווית קצת אחרת להסתכל על היכולת שלנו להוציא דברים אל הפועל. לא, זה לא קשור ביעדים וגם לא בעשייה מאומצת אלא בתכנון נכון מנקודת מבט רחבה של אנרגיה תהליכית. זורמים איתי?
דמיינו שכל פעולה יש לה 4 משאבים לא גשמיים:
האחד – הרצון והתשוקה, שהם תחילתה של כל תוכנית שגורמת לנו לצאת לדרך.
השני – העולם הרגשי שיבוא אחריו ויפעיל את כל התחושות ויניע את התהליך עצמו, הוא גם שידאג לחיבורים והתנועה הבין-אישית.
השלישי – המחשבות והתובנות שיבואו אחרי שדברים יתחילו לנוע ויאפשרו לנו לכווננן את הפעולות בעקבות מה שהבנו.
הרביעי והאחרון – התוצר שיופיע בסיום התהליך במציאות ממש, והוא התוצר של כל התהליך של שלושת הראשונים.
עכשיו דמיינו שכל אחד משלושת השלבים הראשונים אמור בכמותו להיות פחות או יותר דומה, כמו מתכון לעוגה שדורש 3 מרכיבים באותה הכמות (לא לנסות בבית יוצאת מגעיל העוגה הזאת… אבל באנרגיה תהליכית זה פיקס).
עכשיו נאמר שכשאנחנו מתכננים משהו, נגיד להוציא סדנה אל הפועל.
בשלב הראשון אנחנו רואים לנגד ענינו את הסדנה, בונים את התכנים, כותבים חומר שיווקי, ומתחילים לנוע. ואז אנחנו פשוט מדלגים על השלב השני, כלומר לא לוקחים בחשבון שהתהליך הזה כנראה ידרוש מאיתנו התמודדות רגשית – עם ההצלחות, עם השיחות עם האנשים, אולי עם תחושת הכשלון אם לא זורם לנו כמו שרצינו, ואז המרכיב הנדרש בעוגה לא במינון הנכון מה שגורם לשיבוש בתוצאה הרצויה. יוצאת עוגה על הפנים.
אותו הדבר אם כן התכוננו נכון בשלב הראשון, בנינו, יצרנו, וכן נתנו מקום לשלב השני שהוא ההיבט הרגשי וההתמודדות עם מערכות בין-אישיות, אבל לא נתנו מספיק מקום לשלב השלישי של התובנות וההבנות שדורשות דיוק – ואז שוב העוגה לא יוצאת כמו שרצינו.
כלומר עשינו את המתכון ולא במינונים הנכונים. יוצא רחוק ממה שרצינו בהתחלה.
אז מה עושים עם זה? בשלב התכנון של כל דבר שנרצה להוציא את הפועל, ניתן מספיק מקום (כבר בתכנון שלנו) לכל המשאבים שנדרשים לנו – וננסה לשמור על כמות האנרגיה התהליכית שווה בין הרכיבים.
איפה הקאט'ץ? המנגנון הטבעי שלנו תמיד חזק יותר באחד מהתחומים (להיות ביצירה והגיית רעיונות / עולמנו הרגשי / עולמנו השכלי) ולכן באוטומט תמיד נשקיע יותר איפה שאנחנו חזקים.
אבל השאיפה היא להתחיל ולשים לב באיזה מהם אנחנו משקיעים יותר ולנסות למנן נכון את האנרגיה שלנו, גם למקומות שאנחנו לא חזקים בהם בטבעי שלנו.
דמיינו שכל פעולה יש לה 4 משאבים לא גשמיים:
האחד – הרצון והתשוקה, שהם תחילתה של כל תוכנית שגורמת לנו לצאת לדרך.
השני – העולם הרגשי שיבוא אחריו ויפעיל את כל התחושות ויניע את התהליך עצמו, הוא גם שידאג לחיבורים והתנועה הבין-אישית.
השלישי – המחשבות והתובנות שיבואו אחרי שדברים יתחילו לנוע ויאפשרו לנו לכווננן את הפעולות בעקבות מה שהבנו.
הרביעי והאחרון – התוצר שיופיע בסיום התהליך במציאות ממש, והוא התוצר של כל התהליך של שלושת הראשונים.
עכשיו דמיינו שכל אחד משלושת השלבים הראשונים אמור בכמותו להיות פחות או יותר דומה, כמו מתכון לעוגה שדורש 3 מרכיבים באותה הכמות (לא לנסות בבית יוצאת מגעיל העוגה הזאת… אבל באנרגיה תהליכית זה פיקס).
עכשיו נאמר שכשאנחנו מתכננים משהו, נגיד להוציא סדנה אל הפועל.
בשלב הראשון אנחנו רואים לנגד ענינו את הסדנה, בונים את התכנים, כותבים חומר שיווקי, ומתחילים לנוע. ואז אנחנו פשוט מדלגים על השלב השני, כלומר לא לוקחים בחשבון שהתהליך הזה כנראה ידרוש מאיתנו התמודדות רגשית – עם ההצלחות, עם השיחות עם האנשים, אולי עם תחושת הכשלון אם לא זורם לנו כמו שרצינו, ואז המרכיב הנדרש בעוגה לא במינון הנכון מה שגורם לשיבוש בתוצאה הרצויה. יוצאת עוגה על הפנים.
אותו הדבר אם כן התכוננו נכון בשלב הראשון, בנינו, יצרנו, וכן נתנו מקום לשלב השני שהוא ההיבט הרגשי וההתמודדות עם מערכות בין-אישיות, אבל לא נתנו מספיק מקום לשלב השלישי של התובנות וההבנות שדורשות דיוק – ואז שוב העוגה לא יוצאת כמו שרצינו.
כלומר עשינו את המתכון ולא במינונים הנכונים. יוצא רחוק ממה שרצינו בהתחלה.
אז מה עושים עם זה? בשלב התכנון של כל דבר שנרצה להוציא את הפועל, ניתן מספיק מקום (כבר בתכנון שלנו) לכל המשאבים שנדרשים לנו – וננסה לשמור על כמות האנרגיה התהליכית שווה בין הרכיבים.
איפה הקאט'ץ? המנגנון הטבעי שלנו תמיד חזק יותר באחד מהתחומים (להיות ביצירה והגיית רעיונות / עולמנו הרגשי / עולמנו השכלי) ולכן באוטומט תמיד נשקיע יותר איפה שאנחנו חזקים.
אבל השאיפה היא להתחיל ולשים לב באיזה מהם אנחנו משקיעים יותר ולנסות למנן נכון את האנרגיה שלנו, גם למקומות שאנחנו לא חזקים בהם בטבעי שלנו.
יש אנשים שאלופים בהמצאת רעיונות, בבניית חזון גדול, והם בדרך כלל מייצרים המון כוונות, המון מוצרים שלא מתממשים ונשארים במגירה, אבל פחות מוציאים את הפועל כי אין להם כוח להתעסק עם אנשים ותהליכים של בנייה.
יש אנשים שעולמם הרגשי ממלא להם את רוב היום, והם עסוקים בעיקר בלבנות או לטפח מערכות יחסים, או לעסוק במה מרגיש להם שקורה עכשיו ו"מחלקת פיתוח ובנייה" פחות בא להם טוב.
ויש אנשים שאוהבים במיוחד לפתור את הפאזל המחשבתי ולעסוק בהבנת החוכמה שמאחורי הדברים. שם הם יכולים לבלות שעות, והם קצת פחות בשני התחומים האחרים.
כולנו קצת מהכל, אבל באחד אנחנו חזקים יותר.
השיבושים הכי גדולים שלנו לפעמים מגיעים ממקום לא ברור מאליו בכלל. אני רוצה להציע זווית קצת אחרת להסתכל על היכולת שלנו להוציא דברים אל הפועל. לא, זה לא קשור ביעדים וגם לא בעשייה מאומצת אלא בתכנון נכון מנקודת מבט רחבה של אנרגיה תהליכית. זורמים איתי?
